הפילוסופיה של דן לוסטיג, המבוססת על ריפוי עצמי דרך התחקות אחר שורשים רגשיים עמוקים, מעוררת תקווה רבה, אך גם מעלה שאלות מהותיות ומורכבות. האם כל אדם יכול ליישם את השיטה ולהחלים? מה נדרש כדי להצליח? ומה קורה כשזה לא עובד? בהתבסס על ראיונותיו והסבריו, ניתן לזקק את תשובותיו לשאלות אלו.
השאלה המרכזית: האם הגישה מתאימה לכולם?
תשובתו בדף האינסטגרם של דן לוסטיג לשאלה זו אינה "כן" חד משמעי. לדבריו, בעוד שהפוטנציאל לריפוי עצמי קיים בכל אחד מאיתנו, השיטה בפועל אינה מתאימה לכל אדם בכל מצב. ההתאמה אינה תלויה בחומרת המחלה או בסוג התסמינים, אלא בבשלות הנפשית ובנכונות של האדם לצאת למסע פנימי עמוק.
למי השיטה כן מתאימה?
- למי שלוקח אחריות: התנאי הבסיסי ביותר הוא ההבנה וההסכמה לקחת 100% אחריות על המצב הבריאותי ועל תהליך הריפוי. השיטה אינה מתאימה למי שמחפש פתרון קסם חיצוני או מטיל את האחריות על רופאים, מטפלים או תרופות.
- לבעלי נכונות ורצון אמיתי: נדרש רצון עז ובלתי מתפשר להחלים, גם אם זה אומר לעבור דרך כאב רגשי, להתמודד עם אמיתות קשות ולשנות דפוסים מושרשים. אדם ש"נוח" לו במידה מסוימת במחלתו או שהרווחים המשניים ממנה (תשומת לב, פטור ממחויבויות) גדולים מהרצון להחלים, יתקשה מאוד להצליח.
- לסקרנים ואמיצים: התהליך דורש אומץ להסתכל פנימה, לפגוש "שדים" וטראומות עבר, ולשאול שאלות נוקבות. זהו מסע שדורש סקרנות כלפי העולם הפנימי ונכונות לצאת מאזור הנוחות.
ולמי השיטה פחות מתאימה?
- למחפשי "זבנג וגמרנו": ריפוי עצמי אינו פתרון אינסטנט. זהו תהליך הדורש סבלנות, התמדה ואמונה, לעיתים גם מול חוסר ודאות או נסיגות זמניות.
- לציניקנים וסקפטיים באופן קיצוני: אמונה בסיסית ביכולת של הגוף והנפש לרפא את עצמן היא תנאי הכרחי. אדם ששולל את הגישה על הסף או מחפש כל הזמן הוכחות לחוסר יעילותה, למעשה חוסם את דרכו שלו להצלחה.
- למי שלא בשל רגשית: אדם הנמצא במשבר אקוטי עמוק מאוד עשוי להזדקק תחילה לתמיכה וייצוב קונבנציונליים (פסיכולוגיים או פסיכיאטריים) לפני שיוכל לגשת לתהליך עומק שכזה בכוחות עצמו.
תשובות לשאלות קשות נוספות
שאלה: למה אנשים לא מצליחים להירפא למרות שהם מנסים?
לוסטיג מסביר שהכישלון נובע לרוב מאחת משלוש סיבות עיקריות, או משילוב שלהן:
- חוסר אמונה מספקת: אמונה מהוססת או חלקית אינה מספיקה. נדרשת ודאות פנימית מלאה ביכולת הריפוי.
- חוסר התמדה: אנשים רבים מתייאשים כשהם לא רואים תוצאות מיידיות, נוטשים את התהליך באמצע, או לא מתרגלים את הכלים שהם לומדים באופן עקבי.
- אי-איתור השורש המדויק: לעיתים, אדם עשוי לעבוד על שכבה רגשית מסוימת, אך לא להגיע לשורש העמוק והראשוני ביותר של הבעיה. התהליך דורש דיוק כירורגי באיתור נקודת המקור של הכאב.
שאלה: האם זה אומר שצריך לוותר על רפואה קונבנציונלית?
לא. לוסטיג אינו שולל את הרפואה המערבית, אלא רואה בה כלי חשוב שיש לו מקום. על פי גישתו, הרפואה הקונבנציונלית מצוינת בטיפול במצבים אקוטיים, בהצלת חיים ובניהול סימפטומים. עם זאת, במחלות כרוניות ותפקודיות, היא לרוב אינה מטפלת בגורם השורשי. הגישה האידיאלית היא שילוב: להשתמש ברפואה הקונבנציונלית כדי לייצב את המצב ולקבל תמיכה, ובמקביל לעשות את העבודה הפנימית העמוקה כדי להגיע לריפוי אמיתי מהשורש.
שאלה: האם זו לא האשמת החולה במחלתו?
זוהי אחת הביקורות הנפוצות ביותר כלפי גישות של ריפוי עצמי. תשובתו של לוסטיג לכך היא שמדובר בהבחנה דקה בין אשמה לאחריות. המטרה היא לא להאשים את האדם בכך ש"יצר" את מחלתו, שכן התהליכים הללו לרוב אינם מודעים. המטרה היא להעצים אותו, להעביר אליו את הכוח ולהראות לו שכשם שהגורמים למחלתו נמצאים בתוכו, כך גם המפתח לריפויו נמצא בידיו. זוהי קריאה לקחת אחריות על העתיד, לא אשמה על העבר.
לסיכום, דן לוסטיג – ערוץ היוטיוב מציג גישה תובענית אך מלאת תקווה. ריפוי עצמי, על פי תפיסתו, אינו מסלול קל או אוניברסלי, אלא שביל המיועד למי שמוכן באמת ובתמים לקחת אחריות, לצלול למעמקי נפשו ולעשות את העבודה הנדרשת כדי להשיב לעצמו את בריאותו.